תנ"ך על הפרק - שמות כא - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות כא

71 / 929
היום

הפרק

פרשת עבד עברי, דיני נזיקין

וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לאל֥וֹיְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואלה המשפטים. כבר אמרו שהתורה דינין לפניה ודינין לאחריה. דינין לפניה שם שם לו חק ומשפט. ודינין לאחריה ואלה המשפטים. וזהו להורות על מעלת התורה ועל מעלת המשפטים. מעלת התורה והמדע והמצוה הוא התכלית. ולכן צריך ליזהר בה מאד ולשים שמירה לפניה ושמירה לאחריה. שהם כמו גדר לכרם. בענין שלא יגעו בכרם. וכן אם יבואו לטעות וליגע. יגעו בגדר ובמשפטים ולא בכרם. וכמו שאמרו עשו משמרת למשמרתי. ולכן אמרו משל למלך שמוליך שמירה לפניו ואחריו והוא באמצע. מעלת הדינים שהם מוזכרים בראשונה ובאחרונה והם תחלת המחשבה וסוף המעשה. והם מקיימים העולם. שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ולכן הם סמוכים לתורה לפניהם ולאחריהם. להורות שאינם כמשפט הכותים אלא הם דבקים בתורה מכל צד. ודבקים באמת. ולכן הם שוים בכל זמן וקיימים כמו האמת. וזהו משפטי ה' אמת וגו'. ולכן אין לשום דיין להטות מדין התורה ולסמוך על דעתו. אם לא יהיה בכח פשרה מדעת הבעלי דינים. ולזה אמר ואלה בוא"ו. להורות שכמו שי' הדברות הם תורת אמת. כן המשפטים הם תורת אמת ואין לנטות מהן. וכן אמרו צריכין דרישה וחקירה לדרוש על פי התורה איזהו מקומן. וזהו ודרשת וחקרת והנה אמת נכון הדבר מצד תורת האמת. וכן חקירת העדים כי על פיהם יתברר הדין. ולכן אמרו כי בזה הפסוק כלולים כל דרכי המשפט והפשרה. בגמטריא ואל"ה. וצריך אתה לחקור העדים. המשפטי"ם. הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. אש"ר אם שניהם רוצים. תשי"ם תדין שניהם יחד מהרה. לפניה"ם לא פני נדיב יהדר התנכר מהם. הרי כאן כלולים כל דרכי המשפט והפשרה ושלא יעשו עוות הדין לגדול ולקטון ולא ענוי הדין. ושהכל תלוי בבדיקת העדים: ולפי שהדין עמוק מי ימצאנו צריך לעשות פשרה. לפי שצריך לברוח מהדין. ואנו מבקשים רחמים מהשם יתברך ולא דין. וזהו ואלה המשפטים פשרה ודין. כי המשפט הוא רחמים מעורב בדין כאומרו תאחז ידך במשפט. ולכן דוד קודם החטא אמר אני בצדק אחזה פניך בכח הדין. ואחר שחטא אמר ואל תבא במשפט את עבדך. שאפי' ברחמים לא היה יכול לעמוד. ולכן אין לרדוף אחר הדין. ולכן אמרו הישר והטוב זו פשרה. וזהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ולא תלכו אחר הדין. ולכן הסנהדרין צריכין לישב בלשכת הגזית. לפי שירושלם צדק ילין בה והיו מלינין בה הדין ומחמיצין אותו ועת מרצחים. ועכשיו אפי' דיני נפשות דנין בה בעת וברגע אחד. ואפי' שהיא מיוסדת בדין. ואמר ואני אהיה לה חומת אש סביב מצד הדין. ולכבוד אהיה בתוכה מכח הרחמים והפשרה. ולכן סמך פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. באופן שיהיה עליהם אימת מקדש כדכתיב וממקדשי תיראו. ואם יהיה להם יראה מצד הדין. לא ידינו אותו בלא ראות וייראו מלפניו וירדפו אחרי הפשרה. ויעשוה קודם שידעו היכן נוטה הדין. ולכן אין לדון בדיני הכותים לפי שהם באים מכח הדין. הוא עשו איש אדום. ואין להם פשרה ורחמים. אלא יין חמר מסך מדת הדין הקשה. והבא לפניהם הוא מחלל את הש"י. שהוא רחום וחנון ואינו רוצה להדבק בו. ומיקר שם עבודה זרה. שהיא דין וזעם ועברה. וזהו לפניהם ולא לפני כותים. וכן לפניהם ולא לפני הדיוטות. לפי שההדיוט אינו יודע בטיב הדין והולך אחרי הבצע שהיא הכשרה. ואולי הוא גוזל לאחד מהם. והפשרה צריכה שתהיה קרובה לדין. והוא אינו יודע בזה ומעול וחומס. ולזה השוום לפניהם ולא לפני כותים לפניהם ולא לפני הדיוטות. ולכן המביא דין לפני הכותים הוא גורם למדה"ד להתפשט בעולם. ולא יבחין בין צדיק לרשע בין הדיוט לגדול. אחר שהם קשורים במדת הדין. ולכן אמר ואלה המשפטים בוא"ו. כלומר כמו שהזהרתיך למעלה לא תעשון אתי אלהי כסף וכן לא יהיה לך אלהים אחרים. אלא מזבח אדמה תעשה לי וגו'. בכל מקום אשר אזכיר את שמי של רחמים. אבא אליך וברכתיך. ולכן אם מזבח אבנים תעשה לי לא תניף עליהם ברזל שהוא מקצר. ובעל דין קשה מהאבן וכו'. לא תעלה במעלות על מזבחי שהוא לרחם ולכפר. אשר לא תגלה ערותך עליו. כי הערוה היא מכח הדין. ולכן סמך ואלה המשפטים בוא"ו לקשרם למעלה. שיהא הדין לפני ישראל שהם סוד הרחמים. ולא לפני כותים ולא לפני הדיוטות שהם מכח הדין. ובזכות זה ציון במשפט תפדה שהוא רחמים. ולזה סמך שש שנים יעבוד ובשביעי יצא וגו'. שהוא סימן גאולתנו כאומרם שיתא אלפי שני הוי עלמא כו'. ואז יתקיים ועבד חפשי מאדוניו. והטעם שהתחיל בשלוח העבדים. לפי שבזה הדבר ראוי לשים לפניהם. אחר שהם היו עבדים במצרים והשם יתברך הוציאם מעבדות לחירות. כאומרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך. ראוי להם שישלחו עבדיהם חפשים. ושתהיה זאת המצוה ראשונה להם לרחם על העבדים. וזהו ואלה המשפטים הראוים לשים לפניהם עתה. כי תקנה עבד עברי ובשביעית יצא לחפשי חנם. כמו שהם יצאו חפשים ביד רמה: ואמר ובשביעית יצא לחפשי חנם. לרמוז כי זאת המצוה ראויה להיות ראשונה. לפי שהשביעי מורה על חדוש העולם שנברא בששה ימים. ובז' יצא לחפשי שהוא שנת השמיטה. וכן שנת היובל לחמישים. שאז יוצאים העבדים לחירות כמו שיצאו ישראל ממצרים. ולכן נזכרה יציאת מצרים נ' פעמים בתורה. ולכן כשישראל לא רצו לשמור השמיטה והיובל נתחייבו גלות. כי אחר שהוציאם ה' מבית עבדים והם אינן רוצים לשלוח העבדים חפשים. ראוי להם לחזור לגלות מדה כנגד מדה. ולכן אמר ואלה המשפטים. משפטים ישרים ותורות אמת. ובכולן רמוז הדין והמשפט הראוי לבא על העובר על המצוה והמשפט. והרחמים הראוי לעושה המצוה. ולפי שהדין נותן שיצא העבד. ואולי הוא יעכב בדבר בעבור אהבת האדון. אמר שיפרסם הדבר לפני האלהים שהם הדיינים ויבא אל הזקנים אשר בשער. בענין שידעו שהאדון לא עכב עליו. ואז יעבוד עד היובל. ולשון בגפו אמרו שהוא מצוי בעבודה המצרית בחלק כלי האומנים. כי לשון בגפו הוא לשון כלי אומנות והוא לומר שאם הביא עמו כלי מכלי אומנותו שיוציאהו עמו ולא יעכבהו האדון: וסמך וכי ימכור איש את בתו. לומר שאם הדין נותן שהעבד שהאדם קונה שיוציאהו לחירות. כ"ש שאין ראוי למכור הבת כדין העבדים. אלא שחייב האדון לייעדה או לפדותה. ובמדרש הנעלם אמרו שזאת הפרשה רמז לגוף ולנפש. לפי שהנשמה היא כבודה בת מלך פנימה ואין ראוי לה לצאת כצאת העבדים. ואע"פ שתהיה רעה במעשיה. ראוי לה לפדותה ולתת לה פדיון. בענין שלא תהיה נאבדת ונכרתת בתוך עם נכר וזהו והפדה. אם אחרת יקח לו הוא סוד ומעפר אחר יצמח בסוד הגלגול. ואם שלש אלה לא יעשה לה. הוא סוד הן כל אלה יפעל אל פעמים וכו'. ולא תתמה מזה הפדיון. כי כבר ידעת סוד הייבום שהוא כמו פדיון. והם דברים שהם כבשונו של עולם ברום חביון. ומזה הענין סוד עגלה ערופה. שהיא כמו פדיון לנרצח אשר לא נודע מי הכהו. כי כן ראוי ממשפטי השם ומרחמיו. שהאיש הנהרג יהיה לו פדיון. ולזה תמצא שסמך לזאת הפרשה ומכה איש ומת. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה ומכה אביו. כי כל אלו ראוים לפדיון. אחר שנהרגו בלא זמנם ואין להאריך בזה. וכן אין להאריך בזאת הפרשה. לפי שהיא מפורשת בדברי המפרשים והפוסקים בדיני נזיקין וחבלות ודיני שומרים. אלא שבדין פקדון אכתוב לך מה שכתבו בסתרי התורה. כי מי שמשימין בידו פקדון לשמור. צריך להחזיר הפקדון לבעליו ולא יעכבנו אצלו בשום תביעה. ואפי' אם בעל הפקדון חייב לו ממקום אחר. אינו יכול לעכבו בחובו בשום ענין. אלא שיחזיר לו פקדונו ואחר כך יתבענו. וכן הסכימו קצת מהמפרשים והוא דין ישר. ואע"פ שיש חולקין יכריע האמת: והקדוש רשב"י זכרונו לברכה שכתב על פסוק בידך אפקיד רוחי. שצריך האדם להפקיד נשמתו ביד השם בלילה. בענין שבזה יהיה לו בטחון שהשם יתברך יחזיר לו פקדונו. ואע"פ שהאדם חייב לו נשמתו ממקום אחר. השם לא יעכבנה אחר שנתונה לו בפקדון. וזהו פדית אותי ה' אל אמת. החזרת לי נשמתי לפי שאתה אל אמת. וכן יש לכל אדם לעשות אם יהיה פקדון בידו מחבירו שלא יעכבנו בחובו. אלא שיש לו לשומרו ולתקנו ולהחזירו. כמו שאמרו על פסוק חדשים לבקרים. ועל כן יש לו לומר פסוק בידך אפקיד רוחי בלילה. אבל ביום אין לתת נפשו לו בפקדון אלא במתנה גמורה. וזה כשאומר בנפילת אפים לדוד אליך ה' נפשי אשא. שכתב שראוי לאדם לכוין ולומר אליך ה' נפשי אשא במנחה במתנה גמורה. לא כמו בלילה שנתתיה לך בפקדון. אבל עכשיו אני ידעתי שחטאתי חטאים גדולים שאני חייב עליהם לתת נפשי. ולכן אליך ה' נפשי אשא. אבל אני בוטח בך שלא תגמלני כרעתי. וזהו אלהי בך בטחתי אל אבושה. גם כל קויך לא יבושו ותחזיר להם נפשם. ולפי שאני איני יודע דרך ישכון אור. דרכיך ה' הודיעני. ואמר שיש אנשים פתאים שאין מכוונים בזה ואומרים אליך ה' נפשי אשא. ולפי שהם חייבים הם נענשים בדיבורם ולוקחים נפשם מהם בעונם. ולזה אמר בענין הפקדון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. בשום ענין בין שיהיה חייב לו או לא יהיה חייב לו. ובמדרש הגלוי אמרו ודרשו זה על מעשה העגל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. שנתנו ישראל נזמיהם לאהרן. אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא וגו'. על כל דבר פשע זה פשע העגל. וזהו על שור דכתיב כתבנית שור אוכל עשב. לא כשאר שוורים אלא אוכל עשב שהוא מטונף בעשב. על חמור אלו ערב רב. שנקראו בשר חמורים בשרם שעשו העגל. כמו שאמר במקום אחר ידע שור קונהו. שהיו מתוכחים הנביא והשם זה אומר ישראל עשאו וזה אומר ערב רב. אמר מי ידע דבר זה אלא העגל עצמו. וזהו ידע שור קונהו. באו ושאלוהו מי עשאך. והשיב וחמור אבוס בעליו. שהם המצריים שנקראו חמורים. דכתיב אשר בשר חמורים בשרם. ואז אמר השם יתברך לא אמרתי לך כי עמי לא ידע ישראל לא התבונן. כן אמר בכאן על חמור אשר יאמר כי הוא זה. שאמרו כי זה משה האיש. עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו. הם שני בני אהרן נדב אביהו שמתו בעון העגל. וזהו אם ימצא הגנב ישלם שנים. והם הבנים שמתו בעון אביהם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך